שבע ב"ש בע"מ נ' מימון הרווה

החלטה

המבקש עותר לביטול פסק הדין אשר ניתן ביום 3.4.2011 מחמת אי הפקדת 8,000 ₪, סכום לגביו נקבע בהחלטה במעמד הצדדים מיום 23.2.2011 כי הפקדתו , תוך 30 ימים, מהווה תנאי למתן רשות להתגונן.

לטענת המבקש, רשם ביומנו תזכורת למועד ההפקדה, אולם בטעות רשם מועד בחודש לתזכורת שביקש לרשות לעצמו.

ברקע הדברים, מדובר בתביעה בגין שטר חוב משנת 2001 אשר הוגש לביצוע בשנת 2003. המבקש נכח בדיון בו נקבעה חובת ההפקדה וגם מגרסתו עולה כי התכוון לרשום תזכורת למועד הסמוך למועד האחרון בו נדרש להפקיד את הסכום הנ"ל.

מבלי להדרש כלל לחקירת המבקש, אשר יש יותר מחשש כי עמדת המשיבה ביחס לטענה האמורה הינה מבוססת, התנהלות המבקש מהווה זלזול בבית המשפט ובצד שכנגד העולה לטעמי לגדי התעלמות מדעת מההליך השיפוטי.

לא בכל יום נדרש אדם להפקיד כסף לצורך מתן רשות להתגונן ועל המבקש היה להקפיד ולוודא כי אינו מאחר במועדים ולא לקבוע לעצמו תזכורות לרגע האחרון. יוער כי טענת המבקש, אשר לא ניתן לשלול אותה גם בחקירה , מעלה אכן חשש כי נטענה לצורך הבקשה בלבד.

מעבר לכל האמור לעיל, מקובלת עלי עמדת ב"כ המשיבה כי אין עסקינן בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד והתקנות אשר עוסקות בעניין זה לא נועדו לחול על מקרה כאמור. לכל היותר מדובר בארכה לתשלום לאחר שחלף המועד להפקדה וניתן פסק דין.

אכן האסמכתאות עליהן נשען המבקש אינן מתאימות למקרה דנן. דומה יותר המצב לאיחור בהפקדת כספים אשר נקבע כי הפקדתם תהווה תנאי לביטול פסק דין.

במקרה כאמור קבע כב' השופט ש' לוין, ברע"א 83/01 טובה וייס נ' יוסף מרדכי, פ"ד נה(3) 730 :

"בניגוד לטענת המשיב, סבור אני שהבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המשותפת לה ולמקרים רבים אחרים המתעוררים בבית-המשפט והמתייחסים למחדלים דיוניים של בעלי-דין תוך עימותם עם האינטרסים של המעוניינים בדבר, אך בטרם אתייחס לעניין זה, עליי לדחות טענה אחת של המשיב, והיא – ששומה היה על בית-משפט השלום להזמינו לדיון בבקשת המבקשת להורות על הפיכת פסק-הדין חלוט עקב אי-תשלום ההוצאות. אכן, יכול שבית-משפט השלום היה מיטיב לעשות כן, אך לא הייתה מוטלת עליו שום חובה להזמין את המשיב לדיון, שהרי בהחלטה מיום 26.3.2000 הותנה ביטול פסק-הדין בתשלום ההוצאות תוך 30 ימים, ומשלא שולמו ההוצאות, היה מקום לראות את בקשת הביטול כנדחית ללא צורך בכל החלטה נוספת. בנסיבות אלה נועדה בקשת המשיבה מיום 25.5.2000 אך לקבוע את זכאותה לפסק-הדין מכוח ההחלטה מיום 26.3.2000.

אבגדהוז5.בית-המשפט המחוזי סבר בפסק-הדין נושא ערעור זה, שחרף מחדלו של המשיב מן הראוי שיינתן לו יומו בבית-המשפט "ולא יגרם כל נזק אם תינתן למבקש ארכת זמן קצרה כדי לשלם" את ההוצאות. אכן, לא זו בלבד שדברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם החלטת השופטת נאור שהפכה לסופית עם דחיית הבקשה לרשות לערער עליה, אלא שיש בה התעלמות מהאינטרס של המבקשת לסופיות הדיון ומאינטרס הציבור שמשפטים יתקיימו ביעילות בלי שיונחו מכשולים בלתי ראויים על דרכי ניהולם. צא וראה: המבקשת הגישה את תובענתה כבר בשנת 1995, ורק עתה, אם המשיב יואיל לשלם את ההוצאות, תוכל להתחיל לנהל את תובענתה לגופה. על-כן שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו, וזכות הגישה לבית-המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל-הדין שכנגד."

א

ב

ג

ד

ה

ו

ז

כך במקרה דנן, שעה שנקבע כי אי הפקדת הפקדון תגרור דחיית בקשת הרשות להתגונן, לא היה צורך בהחלטה נוספת בדבר דחיית בקשת הרשות להתגונן ופסק הדין רק הצהיר על זכות התובעת.

אין למבקש להלין אלא על עצמו כי בחר לזלזל בחובותיו הדיוניות ולתובעת היתה ציפייה כי לא תגרר להליכים נוספים במידה ולא יופקדו העירבון במועד.